בעלי ברים, מלצריות, ברמנים, תקליטנים, סלקטורים, ובעלי הליינים למיניהם - אם תסתובבו איתם מספיק מתישהו תשמעו אותם אומרים שהם עובדים ב"חיי הלילה" או "סצינת חיי הלילה".

שמישהו יגיד להם שזה נשמע כמו שם קוד לזנות.

לפני מספר שנים צפיתי באחת מאופרות הסבון המטופשות המוקדשות לרופאים (אני ממש לא זוכרת איזה) והפרק עסק בדילמה המוסרית הבאה: צעירה מוסלמית בת חמש עשרה עמדה לעבור טיפול רפואי כלשהו שאם במהלכו תכנס להריון תשקף סכנה כלשהי לחייה (אני ממש לא זוכרת את הפרטים). הרופא סרב להגיש לה את הטיפול מבלי לרשום לה גלולות מה שכמובן הרגיז מאד את ההורים המוסלמים האדוקים שלה, שהרי הילדה בתולה וחסודה. כמובן שבסוף אחרי מאבק ארוך ניתן לה הטיפול מבלי שלקחה גלולות וכמובן שהבחורה נכנסה להריון. אני לא זוכרת אם היא כמעט מתה, או אכן מתה בסוף אבל הפואנטה היתה ברורה לגמרי: הורים, אל תסמכו על הילדים שלכם אם הם אומרים שהם לא מקיימים יחסי מין ואל תסמכו על הילדים שלכם לא להכנס להריון - גם אם הילדה שלכם מסותבבת עם רעלה מפחידה ואין אף אחד בבית הספר שיסכים לגעת בה! לעומת זאת, אתם תמיד יכולים לסמוך על הרופאים שמכירים את הילדים שלכם הרבה יותר טוב מכם.

זה הרי ברור לגמרי שמכיוון שבארה"ב יש מכת הריונות בגילאי העשרה זה אומר שמותר להציג בטלוויזיה סיפור כזה כדי ללמדנו את הלקח: בחורות צעירות לא מסוגלות לקחת אחריות על גופן, לא מסוגלות להמנע מיחסי מין ובוודאי שלא ניתן לסמוך עליהן להשתמש באמצעי מניעה שלא דורשים מרשם כמו קונדום. אבל מילא ילדות בנות חמש עשרה בארה"ב, מה יעשה הרופא התמים במקרה של בחורה באמצע שנות העשרים לחייה בישראל שמתחייבת לא להכנס להריון?

זה אחד הפוסטים החשובים ביותר שקראתי לאחרונה. קונדום זה לא אמצעי מניעה אמין מספיק? הרי אמינות הגלולות מושפעת מעישון, סמים, בעיות קיבה, מחלות ושלל גורמים נוספים - זה בעיקר נשמע כמו תירוץ מרתיח של רופא כדי לוודא שהיא לא תשכח בטעות לשים קונדום (ולא תבלע פוסטינור ביום למחרת). הרי עובדה ידועה היא שגם לנשים בוגרות אין כל יכולת לשלוט על הדחפים המיניים שלהן אפילו במקרה של סכנה לשלמות גופן.

אז בבקשה, בפעם הבאה שאתם נתקלים בפמיניסטית זועמת שמנסה להסביר לכם שזה עולם של גברים עד כדי כך שאפילו הגלולה, שהייתה ה-סמל לשחרור האישה, הפכה להיות חובה ולא זכות, תזכרו בבקשה את הסיפור הזה.

4 צלחות!

תגיות: אחריות, בריאות, גלולות למניעת הריון, הריון, נשים, פמיניזם, רפואה

פמיניזם:

מודעות עצמית:

רגישות:

אקזיסטנציאליזם:

כלכלה:

סימבוליזם:

דין וחשבון:

התפכחות:

אופטימיות:

מוסר:

ריאליזם:

תגיות: טוויטר, פואטיקה

אז התחיל איתי אתמול איזה בחור בבר. אפילו, הייתי אומרת, חתיך. הוא הצליח לאזור את האומץ לעשות את זה בזמן שחברה שלי הלכה לשירותים והותירה אותי עם הטוויטר שלי לברר מה החברים "המגניבים" שלי עושים (המרכאות הוספו גם בגלל שהיא השתמשה במילה הזו וגם בגלל שהיא נאמרה בציניות¹ הרגילה² שבה היא מתארת את החברים שלי³ ).

חתיך: "מה את עושה שם שכל כך מצחיק אותך?".
- "חברה שלי רצתה להכין פסטה מהפטריות שיש לה במקרר, אח"כ היא הסירה פטריות שגדלו על הסיר שלה בלי להקיא, עכשיו היא גם רוצה פרס".
- "איפה את רואה את זה?".
- "בטוויטר".
- "אה!" (חיוך שיודע הכל ולא יודע כלום מופיע על פניו - אבל חיוך משגע. באמת!).
מפה עברנו לשיחה על מה זה טוויטר ולמה טוויטר זה טוב. בשלב מסוים עברתי לספר לו את החדשות האחרונות מאיראן והתרומה של טוויטר למה שהולך שם. זה היה מאד קשה כי הוא הבהיר לי תוך כדי בפרצופים שהוא עשה שזה ממש לא מעניין אותו וכי בינתיים החברה (המאד לא חנונית שלי⁴ , שמתגאה בלהיות חברה של בנות מאד לא חנוניות מהתיכון שלי⁵ , שמתלבשות יפה⁶ , יוצאות למסיבות הכי נחשבות⁷ ויש להן טעם משובח בגברים⁸ ) הצטרפה לאיזה מן אחוות "אנטי-טוויטר" עם הבחור ושניהם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח שאני מעזה להעלות לדיון אפליקציה שהרבה מאד אנשים בעולם משתמשים בה ושנשאלתי לגביה.

לה זה מותר. אנחנו מכירות מכיתה א'. הוא מכיר אותי חמש דקות ומנסה להתחיל איתי והוא יורד על תחומי העניין שלי? כאילו, ברצינות? תראה קצת עניין! משם עברנו לעקיצות הדדיות (ונראה שהוא חצי נהנה מזה, חצי מתפתל, אבל החיוך המקסים לא יורד לו מהפרצןף). בסוף החלטתי לשנות כיוון והתחלתי לשאול אותו שאלות קצת יותר מפורטות על עצמו.

הוא לא אוהב את העבודה שלו. הוא מחפש כיוונים אחרים לעתיד, אפילו אולי לעזוב את המקצוע לגמרי.לאן? הוא לא יודע. אין שום דבר שמעניין אותו (והוא מחייך כל הזמן כשהוא אומר את זה ונראה כאילו זה נורא מצחיק אותו, אז זה גם מצחיק אותי - כי זה מצחיק, עד נקודה מסויימת).
- "שום דבר?"
- "לא כרגע".
- "אז מה אתה חושב לעשות? בטח יש לך איזשהו כיוון…"
- "שום דבר" (הוא עדיין מחייך ומבסוט מעצמו עד הגג).
- "יש לך תחומי עניין כלשהם? תחביבים? יש הרבה דברים שאפשר לעשות מהם מקצוע למרות שזה לא תמיד נראה ככה".
- "לא ממש".

אני די בהלם והוא רואה שאני בהלם והוא מרגיש שאני מותחת עליו ביקורת. אני מגייסת את חברה שלי שתעזור בנושאים לשיחה. הוא שואל אותה אם אני תמיד כזו קשוחה (עדיין עם החיוך הכי משועשע שאפשר לגייס - אבל כנראה שבשלב הזה הוא כבר מזויף). אני עונה לו שזה עונש על זה שהוא קטל את תחומי העניין שלי (ועדיין מנסה להעביר את כל הסיפור כאיזה הלצה על חשבון שנינו). חוזרים לעקיצות, מה אני אעשה? ככה יצא. חברה שלי עוזבת לדבר עם כמה אנשים שמצאה בינתיים ואני מחליטה להחליף שוב את הגישה ואומרת לו שאני מצטערת אם שיעממתי אותו כי אני אובר-גיקית. משהו כנראה סוף סוף דפק בשיחה הזו כמו שצריך כי פתאום הוא עונה לי עם המון רגש - וזה היה הרגע הכי כן בשיחה שלנו - שיש לו חולשה נוראית לחנוניות.

טוב, זה מוצא חן בעיני. אני מודה. אז אני מחפשת בנרות נושא אחר לשיחה: "אתה אוהב ספורט? רוצה לדבר על ספורט?

- "לא" (החיוך המשגע חוזר). "גם ספורט אני לא אוהב. אמרתי לך: שום דבר".
בסוף הלכתי. כמה אפשר?

1. ציניות של בחורה שבילתה שנה בכיתת מדעים, גילתה את הנתון המפתיע שכולם שם חנונים ועזבה תוך שנה. [↩]
2. כן, גם אני הייתי בכיתה ההיא, למעשה עברתי כיתה בשביל להיות איתה. שלוש שנים בפנים ללא אפשרות חנינה או קיצור - והאמת היא שנהניתי מכל שנייה והיה כיף חיים. אחלה אנשים. הפסד שלה. [↩]
3. שניים מהמגיבים שלי היו איתי בכיתה הזו, ועוד אחד היה באותה כיתה אבל שתי שכבות מעלי. אתם בטח יודעים במי מדובר. יש לי את הכתובת שלה. דברו איתי. [↩]
4. שעושה תואר שני בביולוגיה בתכנית מצטיינים, בציונים מעולים [↩]
5. הן לא חננות עד כדי כך שהן יצאו לגמרי לא פגועות מהבנים הפופלריים בתיכון שלנו. [↩]
6. כשהן פגשו את אחד הבחורים האלה הן אשכרה אמרו לי: 'הוא גידל כרס ומקריח ואני כוסית, איזה כיף לי…' [↩]
7. אחרי הקטע הזה עזבתי את המסיבה ההיא מיד כדי לשתות עם חברים, אחרי הכל, לא כל יום חוטפים כזה פלאשבק לחיי תיכון שהם אפילו לא חיי התיכון שלי. למעשה, ככל שאני חושבת על זה יותר ככה אני משוכנעת שאלה גם לא חוויות מהתיכון שלהן, אלה נשמעות יותר כמו חוויות מתיכון אמריקאי שיש בו קבוצת מעודדות ושחקני פוטבול [↩]
8. הקטע הכי חשוד הוא שאני לא זוכרת את הבחור. בכלל. אני לא זוכרת שהסתובב מישהו עם השם הזה בשכבה ובטח שלא שכל הבנות הזילו עליו ריר. אני חושבת שהייתי שמה לב לזה. אולי הוא פשוט לא עשה לי את זה ואולי בגלל זה גם החמצתי את אהבת חיי בדמות גבר מקריח עם כרס. [↩]

האם הביטוי "כשאנשים קטנים עושים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת" הוא אופטימי או פסימי?

הבהרה:
=====
למה "זה סימן שהשמש שוקעת" היא סיומת פסימית למשפט? הרי השמש "בסך הכל" שוקעת ועוד מעט היא תזרח שוב… לא?

כבר שנים שאני מתעצבנת בכל פעם מחדש: איך הם לא יוצאים לרחובות? הם חולי נפש? כל הטכנולוגיה והנפט הזה ו-30% אבטלה… אז איך הם לא שורפים את טהרן?! מה, לא מפריע להם? באמת חשוב להם יותר גרעין מאשר פרנסה? איפה הנשים שלהם? הם באמת אוהבים את הנרקיסיסט הזה בשלטון עד כדי כך? הם מטומטמים?!

כנראה שלא.

כל היום מתנגן לי בראש המשפט הזה מ"בלוז לחופש הגדול": "לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים כמוני, כמוך". כפי שאמר מישהו בטוויטר אתמול: "הלילה כולנו איראנים"¹. אני מקווה שלו המצב היה הפוך היתה בהם החמלה כדי להגיד שהלילה כולם ישראלים.

4.5 במדד הצלחות.

לילה טוב למפגינים. אני מקווה שמחר תזרח עליכם השמש.

1. וואו! כמה היה לי קשה לכתוב את זה [↩]

תגיות: אויב, איראן, ישראל

מישהי אמרה לי אתמול די בהחלטיות שאין עבודה בהיי-טק אחרי גיל 45. בערך דקה הרהרתי בזה עד שעניתי לה שהיי טק קיים רק 30 שנה (הייתי קצת שיכורה - 40 שנה) והוא מהווה קריירה פופולרית בערך 15: "אז מאיפה את שואבת את הנתון הזה?". היא שואבת את הנתון הזה מאח שלה בן ה-35 שהוא מנהל מוצר והוא מרגיש שאם הוא לא ימצא לעצמו קידום ומהר הוא ימצא את עצמו מתייבש על הספסל בעוד חמש שנים: "וזה בסדר אם אתה מרוויח טוב במשך עשרים שנה". לא עניתי לה שמנהלי מוצר הם לא היי טק - הם אנשי שיווק לכל דבר ועניין עם התמחות בתחום מסויים - זה נראה לי עניין של כבוד אצל מנהלי המוצר והפרוייקטים למיניהם, למרות שהם היחידים כנראה שעדיין לא שמו לב להבדל. עניתי לה דווקא שמתכנתים פורשים כל הזמן כי זה מקצוע קשה ותובעני ותמיד חסרים אנשים עם נסיון וידע. הוספתי גם שדווקא אלה שהכרתי שהם כן בגיל הזה מקבלים המון כבוד.

אבל הכבוד לא מעניין, השאלה המתבקשת היא אם הם יאבדו את מקום עבודתם הנוכחי אם יימצא להם מעסיק. האם מעסיק בן השלושים יעסיק אדם בן ארבעים? תוכנה היא מקצוע שבו בד"כ לא פוגשים את הלקוח, כלומר ערך הייצוגיות (אם בכלל יש באמת משהו לא ייצוגי במבוגרים) מתבטל (למרות שהמתכנת הקלאסי תמיד ילבש חולצה מכופתרת מקומטת מחוץ למכנסיים או טי שירט מתחכם ויגדל שיער) ולנסיון המצטבר יש ערך עצום, מצד שני (כמו שאבא שלי אוהב להזכיר לי), מעסיקים בוחרים בעובד בתוך עשר שניות מרגע שהנ"ל נכנס לחדר בלי לדעת אפילו למה הם רצו אותו מתלכתחילה ("אז תחייכי, רונה, קיבינימט, תחייכי!") וכל הראיון נסוב סביב לאפשר להם להוכיח את ההחלטה הזו לעצמם (בתוכנה בישראל זה קצת שונה כי מעסיקים אוהבים נורא לתת מבחנים מעצבנים ובלתי אפשריים, אבל העקרון נשאר - הם ישאירו אותך בחדר מספיק זמן כדי להוכיח שאתה לא מתאים, או מעט זמן ככל האפשר כדי להראות שאתה יודע מה אתה עושה בלי להתקיל אותך בדברים שאתה לא יודע). אז מה מרגיש בן השלושים כלפי בן חמישים שנכנס בדלת בעשר השניות הראשונות?

כנראה שאפשר להסתכל על שאר שוק העבודה שבו שולטים משום מה הצעירים ולהבין מיד: צעירים אוהבים צעירים.

בכל זאת אני רואה נקודת אור אחת: מי ימנע מבני החמישים להשתלט על עמדות המפתח בשוק התוכנה? ככל שאני ראיתי יש כבר היום די הרבה כאלה וגם הם היו מעדיפים לעבוד עם בני גילם (רק שאין מספיק כאלה והם נאלצים להסתפק ב"כוכבים הצעירים").

היא: "בואי נדבר בעוד עשר שנים ונראה מי צדקה".

תגיות: 45, היי טק, זקנה, מבוגרים, עבודה, פנסיה, צעירים, קריירה